לעתים נדמה כי במציאות הקיימת במערכת הבריאות הישראלית, הטפסים, המחשב והרשומה הרפואית נהפכו לחזות הכל – בעוד המטופל כאדם הולך ונדחק לשוליים. כך למשל, בעומס המטלות ובתחרות על זמנם המוגבל של הצוותים הסיעודיים, ובמקום להשקיע את הזמן בטיפול בכאביו של המטופל, נאלצים המטפלים להקדיש לא מעט זמן למילוי אומדן כאב. הגיע הזמן לעצור את התהליך ההרסני שמתרחש, ולהוביל למדינית בריאות מאוזנת של פחות טפסים, אומדנים, חוזרים ונהלים – ויותר טיפול רפואי וסיעודי, יחסי אנוש וחמלה. הגיע הזמן להחזיר את המטפל אל מיטת המטופל.
עוד בעניין דומה
מ-2010 אחזה בבתי החולים בישראל קדחת ושמה "אקרדיטציה". מבדקים שנערכים על ידי גוף חיצוני ועצמאי שבוחן את עמידת בתי החולים במגוון רחב של קריטריונים, נהלים וסטנדרטים. מבדקי אקרדיטציה מתקיימים בבתי החולים אחת לתקופה, ולקראתם נכנסים כל בתי החולים לתזזית. זהו מרדף עתיר משאבים אחר תו תקן בינלאומי, שלכאורה מעיד על מצוינות, איכות ובטיחות הטיפול הרפואי.
ואולם, במקום להשקיע את המשאבים המוגבלים במטופל ובבני משפחתו, בחודשים שלפני מבדקי האקרדיטציה, מפנות הנהלות בתי החולים את מלוא תשומת הלב והמשאבים להכנות, הכל במטרה לזכות בתקן הנכסף. גם כשהמחיר הוא שחיקת הצוותים המטפלים ופיחות בטיפול למאושפזים.
אין ספק כי בשנים הראשונות תרומתה של מהפכת האקרדיטציה לבתי החולים היתה רבה, אולי אפילו רבה מאוד. התחרותיות שהתפתחה והרצון להשיג את תו התקן הבינלאומי הם שדחפו את בתי החולים לעבור שינויים מבניים ותרבותיים, והיו תמריץ להנהיג תהליכי עבודה בסיסיים, שרובם ככולם מתמצים בתחום של סטנדרטיזציה, סדר, ארגון וניהול. הלכה למעשה, עם כניסת בתי החולים לתהליך של אקרדיטציה הם עברו מעין יישור קו חיוני, החל מסידור עגלות החייאה, דרך הגדרות תפקידים ועד קביעת כללים, הנחיות ונהלים סדורים.
עם זאת, נראה כי התרומה של המשך תהליכי האקרדיטציה פוחתת והולכת, בטח לנוכח המשאבים האדירים שבתי החולים משקיעים בהכנות לקראת המבדק – בעיקר זמן וכסף. בנוסף, המבחן האמיתי להצלחת תהליכי אקרדיטציה הוא מה שקורה בבית החולים ביום שאחרי, שלא לומר בשבועות ובחודשים שבין מבדק למבדק – מבחן שתוצאותיו לא מעודדות, ולא כאלה שמעידות על תועלת שמצדיקה את ההשקעה הרבה.
בפועל, המרדף אחר האקרדיטציה הוא רק סימפטום לליקוי המאורות הניהולי שמתרחש בשני העשורים האחרונים – החלפה בין המטרה – המטופל; ובין האמצעים להשגת המטרה – טפסים וביורוקרטיה.
נכון, צריך סטנדרטים, חוזרים, נהלים ומדדים – אבל הכל צריך לחזור להתקיים בפרופורציה מדויקת. אם הנהלות בתי החולים היו משקיעות במטופלים את הזמן, הכסף ותשומת הלב הניהולית שהן משקיעות בניסיון לעבור את מבדקי האקרדיטציה – מצבה של הזקנה במסדרון בהכרח היה טוב יותר.
(המאמר פורסם לראשונה ב"דה מרקר")